תקופת ההתיישנות, הסכמי זיכיון ואי-שוויון משמעותי – מסקנות עיקריות מפסק דינו של בית המשפט לערעורים בדואה

החלטה אחרונה זו מספקת תובנות חשובות באשר לאופן שבו בתי המשפט בצרפת בוחנים את תקופת ההתיישנות ביחסי זכיינות, במיוחד כאשר החוזה מוארך באמצעות תיקון:

– אין חידוש (נובציה) ללא הוראה מפורשת: בית המשפט חזר והדגיש כי הארכת חוזה הזיכיון באמצעות תיקון אינה מהווה נובציה (חידוש חוזה) אלא אם צוין הדבר במפורש. התיקון משנת 2013 רק האריך את תוקפו של ההסכם המקורי מ-2010.

– אין צורך במסירת מסמך גילוי מוקדם חדש (DIP): מאחר שהתיקון נגע אך ורק למשך ההסכם, לא היה צורך במסירת DIP חדש, מה שמאשר שלא נוצר קשר חוזי חדש.

– מועד תחילת ההתיישנות: תקופת ההתיישנות בת חמש השנים החלה בשנת 2010, עם חתימת ההסכם המקורי – ולא בשנת 2013. בית המשפט ציין כי הזכיין היה מודע להפסדים שלו כבר בשלב מוקדם (גרעונות, מו״מ חוזר, מכתבי הודאה בחוב), דבר שהפעיל את מנגנון ההתיישנות.

– התביעה נדחתה מחמת התיישנות: התביעה בשל טעות טרום-חוזית ואי-שוויון משמעותי (לפי סעיף L.442-1 I 1° לקוד המסחר הצרפתי), אשר הוגשה בשנת 2018, נדחתה בשל התיישנות.

– תזכורת: בתי המשפט אינם יכולים לדון בטענות לגופן לאחר שהתיישנו. על זכיינים להקפיד על מועדי ההתיישנות, גם כאשר החוזה מוארך לאחר מכן.

📌 מסקנה מרכזית: הארכת הסכם זיכיון שאינה נוגעת אלא למשך ההסכם – אינה מאפסת את מניין תקופת ההתיישנות. מועד ההסכם המקורי והמודעות הראשונית לנזק הם הקובעים.